חלקה של המנהיגות המקומית במאבק במחוללי מחלות הסרטן ודרכי הנשימה

המאבק הציבורי בגורמים לזיהום סביבתי ולתחלואה בריאותית משקף מתח מובנה בין שאיפות אנושיות שלעיתים סותרות האחת את השנייה – קיימות, קידמה טכנולוגית וכלכלה מפותחת. על פיו רוב, המאבק הזה מתמקד בדרך כלל במשרדי הממשלה, ברשויות הרלוונטיות ובמחוללי הזיהום.

תכני המאבק, מטבעם, הם מזהירים, זועקים, מתריסים וקוראים לפעולה כנגד מחוללי הזיהום ו/או להנעת הרגולטור לקדם אסדרה מחמירה יותר. אלו מאפיינים נדרשים בכל קמפיין מוצלח. חיוני לנהל את המאבק הצודק הזה מול הממשלה על מנת שתגביר את פעולותיה לצמצום מקורות הזיהום ולהגברת האכיפה כנגד המזהמים. נכון גם להפגין כנגד מפעלים מזהמים ולוודא שהעיסוק בהם לא יורד מסדר הציבורי. אבל מאבק יעיל אינו יכול להתמצות רק בהפגנות. מנהיגי ציבור בשלטון המקומי צריכים לשאול עצמם האם יש תכנים וצעדים נוספים שביכולתם לנקוט ושבאמצעותם ניתן לצמצם התחלואה? לעניות דעתי התשובה לכך חיובית.

למחות זה דבר חשוב אבל יש בכך לצאת לידי חובה אם רק בכך מסתפקים. מנהיגים מקומיים אינם יכולים להסתפק בהטלת האשם על השלטון המרכזי, אלא להדריך ולדרבן את הציבור הרחב להתמודד באופן עצמאי עם תוצרי הזיהום. לעבור ממישור של הימנעות ובריחה מאחריות למישור של התמודדות.

ניקח לדוגמא את אזור מפרץ חיפה והקריות. במרחב הזה פועלות תחנות ניטור של המשרד להגנת הסביבה שמודדות פליטות של מזהמים ושל חלקיקים נשימים מסוכנים. ביקורת מוצדקת מוטחת במשרד שמפגין אנמיות באכיפה כנגד המזהמים, אבל מי מונע מהרשויות המקומיות להחליט שהן מאמצות רף מחמיר יותר ולנקוט בפעולות עצמאיות, כאלה העולות עם סמכויותיהן הסטטוטוריות.

נניח שהמשרד להג"ס מחליט שהוא יכריז על אזור מסוים כ"מזוהם" רק בהינתן ותחנות הניטור יצביעו על חריגה מעל רף X. הרשות המקומיות יכולה להחליט שהקו האדום שלה הוא X/2 וחצייתו תגרור הנחיה לאסור הוצאת פעוטות וילדים לחצרות גני הילדים ובתי הספר, המלצה לציבור שלא לצאת לבצע פעילויות ספורטיביות או לחילופין לעטות מסכות. חריגות בערכי הגז המסרטן "בנזן" אינן מפורסמות באופן אקטיבי לציבור. אם אינך נכנס מיוזמתך לאתר המשרד להג"ס או שאינך חבר בקבוצה של פעילי סביבה, סביר שלא תהיה מודע לכך ולא תהיה לך היכולת לקבל החלטה מושכלת. ביכולתה של הרשות המקומית "להגדיל ראש", לקבוע את הרף שלה ולהזרים את המידע בזמן אמת בערוצי הפרסום שלה, בפייסבוק, באתר האינטרנט העירוני, בהודעות SMS וכדומה.

מחלות דרכי הנשימה וגם סרטן הן במידה רבה מחלות סטטיסטיות. הילד נחשף לרמה מסוימת של מזהמים, שבעקבותיה הוא עלול לפתח את אותן המחלות. האם בידי הרשות המקומית כלים לצמצם היקף החשיפה למזהמים? התשובה לכך חיובית בהחלט. מי עוצר את העירייה לשאוב בזמן אמת את נתוני המשרד להגנת הסביבה ולהלביש עליהם מדיניות מוניציפאלית עצמאית? אף אחד.

אף אחד לא מונע מהרשות המקומית לאמץ מדיניות של ציפוף המרחב האורבני בצמחיה ייעודית שסופחת אליה מזהמים ולמעשה מסייעת בטיהור האוויר. להצעת מדיניות זו - שני פנים; האחד נטיעות ושתילה ברמת העירייה, השני, סבסוד רכש תושבים ממשתלות ייעודיות של צמחיה ייעודית לסביבת בתים ובניינים. הסבסוד אינו חייב להיות בהכרח בכסף, אלא בכך שהעירייה תסביר באופן קבוע את התועלת בצמחיה ייעודית שעוטפת את המרחב הביתי, תבחר ותפרסם מספר מצומצם של משתלות שיתחייבו למחירים זולים ואליהן יופנו התושבים לבצע את הרכש. כשעיר שלמה מתגייסת לרכוש צמחייה שכזאת – האימפקט הסביבתי משמעותי.

חינוך. מי מונע מעירייה להסתייע במתנדבים שיהיו חלק מצוות ההוראה במוסדות החינוך? באזור מזוהם – ההתמודדות עם הזיהום צריכה להיות חלק אינטגרלי ממערכת הלימודים. ילדים צריכים ללמוד מה ביכולתם לעשות על מנת לצמצם למינימום את חשיפתם לזיהום. מתי סוגרים את החלון בבית, מתי לא עושים ספורט בחוץ, מה התזונה הטובה ביותר לאכול. בנוסף, תשתית מוסדות החינוך צריכה להיות ערוכה לקיום פעילות במתחמים סגורים שבהן מערכות מיזוג האוויר מותאמות לסינון אוויר. בקיצור, יש מה לעשות.

במעבר מהימנעות להתמודדות, המנהיגות האזורית והמקומית צריכה להרגיש בטוחה בעצמה להודות כי היא פועלת במרחב מזוהם. אין מקום להכחשה. משיחותיי עם ראשי רשויות, למדתי כי רבים מהם חוששים מאוד לגלות עצמאות בנקיטת צעדים לצמצום חשיפת תושביהם לזיהום. ראשית, הם מוטרדים שבעצם נקיטת הצעדים הם ייתפסו ציבורית כמי שנושאים באחריות משותפת למצב. שנית, יש בכך הכרה פומבית שהיישוב שלהם נתון לזיהום סביבתי חמור ולכך יכולות להיות השפעה על התעצמות הדימוי השלילי של העיר, מאזן ההגירה של העיר, מחירי הדירות, ירידה באשכול הסוציו-אקונומי, הלכידות החברתית והגאווה המקומית.

אפשר להבין את החששות אבל אי אפשר לקבל מצב ולפיו ראשי רשויות מעדיפים במודע את המיתוג, הדימוי והכלכלה של עירם על פני שמירה והצלת חיים. פשוטן כמשמעותן – שמירה והצלת חיים. העובדה שנשים בערים כמו קריית מוצקין ונשר נמצאות כבר למעלה משני עשורים ברמת הסיכון הגבוהה ביותר בישראל לחלות בסרטן השד לא נולדה בשל מוצא אתני או פגם גנטי שמתייחד אך ורק לנשות

הערים הללו. האין זכותן להיחשף בשקיפות מלאה למידע הזה? היעלה על הדעת שאף אחת ממועצות הערים הללו לא התכנסה מעולם לדון ולו פעם אחת בממצאי דו"חות רשם הסרטן בהם הן מככבות? האמנם זו "הבעיה" של המשרד להגנת הסביבה? זאת קודם כל "הבעיה" של התושבים שלנו – ואנחנו, נבחרי הציבור ברשויות המקומיות, האפוטרופוסים שלהם.

לדעתי, מדובר רק בעניין של זמן עד שהתפיסה הזאת תיעלם מחיינו ותזכה ללעגנות בקנה מידה נרחב. הדבר תלוי, בין היתר, בנו, נבחרי הציבור.

צבי ציקי אבישר

יו"ר תנועת רוח חדשה במוצקין

חבר מועצת העיר קריית מוצקין